Monuments to the Insignificant, 2018

קרן דולין מציגה הצעה להצבת עבודה מונומנטלית של אישה אלמונית בכניסה למבנה ביטוח לאומי, במחוות הוקרה על שירותיהם לאזרח. ההצעה כוללת מקטע של הפסל- ראש בגודל אחד לאחד מתוך הפסל (שאמור להינשא לגובה 8 מטר), הדמיה תלת מימדית של הפסל השלם ברחבת הכניסה למשרדי הביטוח הלאומי ברחוב יצחק שדה בתל אביב ומכתב תודה המפרט את השראתה לפרויקט.  הצהרת הכוונות של הפרויקט היא לתת מתנה בהוקרה לגוף ממסדי על שירותיו לאזרח.

 

העבודה עוסקת במופרכות ובבלתי אפשריות של ההצעה כשלעצמה. הרי הסיכוי שמוסד כמו הביטוח הלאומי של מדינת ישראל ב2018, ידע מה לעשות עם מתנה מסוג זה ויאפשר להציב פסל מונומנטלי של בחורה עלומת- שם בכניסה לסניף המרכזי בתל אביב, הוא אחד למיליון. המחווה הגרנדיוזית והתמימה לכאורה מוצגת בתערוכה כאמביציה חסרת סיכוי וכיומרה של אמנית אשר למראית עין לא מודעת לסבך הבירוקרטי ולתקציבים העצומים שידרשו בכדי להוציא פרויקט מסוג זה לפועל. דולין מאמצת בפרויקט עמדה מורכבת שמטילה ספק לא רק בהיתכנות הפעולה אלא גם באותנטיות של ההצעה עצמה. היא רצינית בצורה תהומית לגבי ההצעה ובו בזמן, היא צינית כלפי העמדה שלה כאמנית וכאזרחית משלמת מיסים. היא אמנם מכירה בתמיכה הכלכלית המוענקת לנזקקים במדינה, אולם אקט ההוקרה הנאיבי יכול להתקבל גם בתור גרוטסקה, בדיחה שחורה המציבה מראה אל מול כשלי המערכת הבירוקרטית להעניק חיי רווחה אמיתיים במדינה. הביטוח הלאומי מייצג כאן את הקשר המתקיים בין האזרח למדינה. סיפורי החיים המקופלים בתוך כל פנייה של אזרח לקבלת תמיכה, מצטמצמים לכדי מערכת של טפסים, הגדרות וחוקים אשר חורצים גורלות יום יום. דולין מעלה שאלות על היחס בין האדם הפרטי לבין המערכת הציבורית- המקום הוירטואלי- תיאורטי שהפסל מבקש לתפוס נשאר כהצעה תיאורטית, כרעיון אוטופי לעולם בו חלומות מתגשמים.

 

דולין מותחת קווים מקשרים בין מערכת המכשולים הבירוקרטית המוצבת לפני אנשים מוגבלים אשר באמת זקוקים לסעד, לבין מערכת המכשולים שלה עצמה כאמנית מול הממסד ולקשיים הניצבים בפני הרצון למימוש עצמי לבין המציאות הדוחקת. הבחירה של דולין להציג את הפרויקט הזה כהצעה, מנסחת היגד על הפוזיציה המגלומנית של האמן, עם כל המחשבות הגדולות שלו ותחושת השליחות המוסרית שאמנים מסוימים נושאים. הצגת חוסר האפשרות של מימוש הפרויקט אל מול הסקאלה של השאפתנות שבו (כלומר היא לא מציגה רק סקיצה של רעיון אלא התחלה שלו, ניסיון אמיתי כביכול להגשים אותו), היא גם ביטוי לרבדים רגשיים אישיים של האדם מול עצמו ושל האמן מול עצמו. עוד קודם ליחסים עם המדינה, הדרך למימוש עוברת דרך העצמי ודרך מסלול המכשולים שאנו מעמידים לעצמנו. אולי יותר מכל, העבודה הזו מדברת על פגמים אנושיים אוניברסליים, על הפערים בין הפנזטיות שלנו ליכולתנו בפועל להגשים אותם.

נכתב על ידי אוצרת נוגה דוידסון

Photos by Carmit Hassine
Information on the MFA Midrasha Final Exhibition, "Exercises in Flexibility"

© 2013 by Karin Dolin​

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now